עוד באותו הנושא

אם אני כאן, הכל כאן

התבוננות מחודשת בדבריו של הלל הזקן, ״אם אני כאן, הכל כאן״, דרך משמעות הפסוק ״אין עוד מלבדו״. מסע מחשבתי אל מהות האדם, המציאות האלוקית והקשר...

אם אני כאן, הכל כאן

מחשבת ישראל
אלי עזר הכהן

בשמחת בית השואבה, בשעה שבית המקדש היה מלא שירה, ריקודים והמוני אדם, היה הלל הזקן אומר את המשפט המפתיע ״אם אני כאן, הכל כאן, ואם איני כאן, מי כאן״ (סוכה נג, א).

קשה שלא להשתהות מול המילים הללו. הלל הזקן, האיש שעל ענוותנותו העידו חז"ל, עומד בלב השמחה הגדולה ומכריז שאם הוא נמצא, הכל נמצא, ואם אינו נמצא, מי בכלל נמצא?

האם ייתכן שהלל, מכל האנשים, תלה את משמעותה של שמחת בית השואבה בנוכחותו האישית?

רש"י מבאר שהלל אמר את הדברים כביכול מפיו של הקדוש ברוך הוא. אם שכינתו שורה כאן, הכל כאן. ואם אין שכינתו שורה כאן, מי כאן?

פירושו של רש"י מיישב את התמיהה, אך נדמה שיש בו פתח להבנה עמוקה עוד יותר. שכן עדיין אפשר לשאול, מדוע בחר הלל לומר את הדברים בגוף ראשון? מדוע לא אמר בפשטות, אם הקדוש ברוך הוא כאן, הכל כאן?

הלל לא היה אדם שמילותיו נאמרו כלאחר יד. דווקא הבחירה במילה "אני" מזמינה אותנו להתבונן במשמעותה.

אין עוד מלבדו

התורה אומרת ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ (דברים ד, לה).

שלוש המילים האחרונות בפסוק מוכרות לכל יהודי, אך האם אנו עוצרים לחשוב על משמעותן?

כאשר אנו אומרים על אדם שאין כמוהו, אנו מבקשים לשבח אותו. הוא חכם מכולם, מוכשר מכולם או טוב מכולם. אבל כאשר התורה אומרת "אין עוד מלבדו", אין זו לשון שבח מן הסוג הזה.

הפסוק אינו אומר שאין גדול ממנו, שאין חזק ממנו או שאין מי שמשתווה אליו. הוא אומר דבר מוחלט הרבה יותר.

אין עוד מלבדו. אין מציאות עצמאית נוספת.

אנו רגילים להתבונן בעולם ולראות ריבוי עצום של מציאויות. בני אדם, בעלי חיים, עצים, ימים, הרים וכוכבים. כל אחד מהם נראה כעולם בפני עצמו, בעל קיום משלו. גם האדם חש את עצמו כמציאות עצמאית. הוא חושב, מחליט, מרגיש ופועל, וממילא נדמה לו שהוא עומד כאן, בעולם שברא הקדוש ברוך הוא, ומנהל את חייו בתוכו.

אלא שאם נעמיק במשמעות המילים "אין עוד מלבדו", ניאלץ לשאול שאלה יסודית. האם באמת קיימת מציאות כלשהי מחוץ לאלוקות?

לפי דרך ההתבוננות הזאת, אין לראות בעולם מציאות עצמאית שנבראה ומאז היא עומדת לעצמה, בעוד הבורא משגיח עליה ממקום אחר. עצם קיומה של הבריאה, בכל רגע ורגע, הוא גילוי של המציאות האלוקית.

לא רק הכוח שמניע את העולם הוא אלוקי. גם עצם הווייתו אינה נפרדת ממקורה.

ומכאן עולה שאלה עמוקה עוד יותר. מי הוא האדם בתוך כל זה?

מי הוא האדם?

אנו נוהגים לומר שהאדם מורכב מגוף ומנשמה. הגוף חומרי, ואילו הנשמה היא רוחנית. בספר התניא נאמר ״וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ״ (תניא, ליקוטי אמרים, פרק ב).

אבל מה משמעותן של המילים הללו?

אפשר להבין אותן כאילו האדם הוא מציאות אחת, והנשמה האלוקית היא דבר נוסף שהוכנס לתוכו. כביכול יש אדם, ויש בו גם חלק אלוקי.

אולם אפשר להתבונן בכך באופן עמוק יותר.

מה שאנו מכנים "אדם" אינו מציאות עצמאית שאליה הצטרפה האלוקות. עצם חיותו, תודעתו ויכולתו לחוות את העולם, הן הופעה של אותה מציאות אלוקית אחת.

הגוף והנשמה אינם יוצרים ישות העומדת מחוץ לאלוקות. הם האופן שבו אותה חיות אלוקית מופיעה בעולם החומר.

האדם רואה, שומע, מרגיש, אוהב ומתפעל. אבל מי הוא אותו "אני" שחווה את כל אלה? מהי אותה חיות פנימית שבלעדיה אין לגוף, על כל איבריו וחושיו, שום יכולת לחוות דבר?

כשאנו אומרים "אני", אנו רגילים לחשוב על האישיות שלנו, על שמנו, על זיכרונותינו ועל רצונותינו. אך כל אלה הם רק האופן שבו אנו מכירים את עצמנו.

בעומק הדברים, ה"אני" האמיתי אינו עומד כמציאות נפרדת מול בוראו. הוא אותה חיות אלוקית עצמה, המתגלה בתוך האדם.

וכדי להתקרב להבנת הדברים, ננסה להתבונן במשל פשוט.

משל החלום

אדם הולך לישון וחולם חלום.

בחלומו הוא נמצא בעיר גדולה. סביבו בניינים, כבישים, מכוניות ואנשים. הוא פוגש חבר, משוחח איתו, נכנס לבית ומתיישב ליד חלון המשקיף אל הים.

הכל נראה אמיתי לחלוטין.

הוא שומע את קולות האנשים, רואה את תנועת הגלים ומרגיש את הרוח. הוא שמח, מתרגש, לעיתים אפילו פוחד. מבחינתו, העולם שסביבו הוא מציאות גמורה.

ואז מגיע הבוקר.

האדם פוקח את עיניו, וברגע אחד העולם כולו נעלם.

העיר איננה. הבניינים נעלמו, האנשים אינם, וגם הים שעמד מולו לפני רגע אינו קיים עוד.

לאן נעלם הכל?

התשובה פשוטה. כל העולם הזה מעולם לא היה מציאות עצמאית. כולו התקיים בתוך תודעתו של החולם.

אבל יש כאן נקודה עמוקה עוד יותר.

החולם לא רק יצר את העולם שבחלום. גם הדמות שדרכה הוא חווה את העולם הייתה חלק ממנו.

האדם שבחלום חשב שהוא עומד מול הים. נדמה היה לו שיש כאן שני דברים, הוא עצמו והים הנמצא לפניו. אבל כשפקח את עיניו התברר ששניהם התקיימו מתוך מקור אחד.

החולם הוא שיצר את הים, החולם הוא שיצר את הדמות המביטה בו, והחולם הוא גם מקור החוויה עצמה.

כמובן, אין בכוחו של חלום אנושי לתאר את מהותו של הקדוש ברוך הוא. זהו משל בלבד, שנועד להמחיש כיצד ריבוי עצום של מראות וחוויות יכול להתקיים מתוך מציאות אחת.

וכך אפשר להתבונן גם בבריאה.

הים, ההרים, העצים, הפרחים ובני האדם נראים לנו כמציאויות נפרדות. אולם לפי ההבנה שהצענו, לא רק הדברים שאנו רואים הם גילויים של המציאות האלוקית, אלא גם עצם החיות שבאמצעותה אנו רואים אותם.

האדם אינו רק מי שצופה בעולם שברא הקדוש ברוך הוא. עצם היותו צופה, עצם יכולתו לחוות את העולם, היא הופעה של אותה אלוקות.

החוויה האלוקית שבבריאה

יש משהו מופלא בעצם העובדה שהעולם אינו רק קיים, אלא גם נחווה.

יש בו צבעים, ריחות, טעמים, קולות ומראות. יש בו יופי, שמחה, אהבה, כאב וגעגוע. האדם מסוגל להתבונן בכל אלה, להרגיש אותם ולהתפעל מהם.

לשם מה נברא עולם עשיר כל כך בחוויות?

אין אנו מתיימרים לדעת את מחשבותיו של הבורא, ובוודאי שאין לומר שהוא זקוק לבריאה כדי להשלים דבר החסר בו. ובכל זאת, בדרך משל, אפשר להתבונן בבריאה כבעולם שבו המציאות האלוקית מתגלה לא רק בצורות ובמראות, אלא גם בעצם חווייתם.

הים מתגלה במימיו ובגליו, והאדם מתבונן בו. הפרח מתגלה בצבעיו ובריחו, והאדם מתפעל ממנו. המנגינה נשמעת, והלב מתרגש.

ובכל אלה, לא רק הדבר הנחווה הוא גילוי של האלוקות, אלא גם עצם החוויה.

אלא שהאדם אינו בהכרח מכיר בכך.

הוא יכול לחיות חיים שלמים מתוך תחושה שהוא מציאות עצמאית. הוא רואה את העולם, פועל בתוכו, מתאמץ להשיג את מבוקשו, ומייחס לעצמו את עצם קיומו ואת כוחותיו.

הוא אינו מרגיש שהוא חי בתוך מציאות אלוקית אחת, אלא כאילו ישנו הוא, ישנו העולם, וישנו הקדוש ברוך הוא הנמצא מעל שניהם.

וכאן מתחילה עבודתו הרוחנית של האדם.

התורה, המצוות, התפילה ועבודת המידות אינן רק מערכת של הוראות כיצד להתנהג בעולם. הן גם דרך לשנות את האופן שבו האדם תופס את עצם קיומו.

בכל מצווה שהוא מקיים, בכל תפילה שהוא נושא ובכל מעשה טוב שהוא עושה, ניתנת לו האפשרות להתעלות מעל תחושת העצמיות הנפרדת ולהכיר במהותו האמיתית. להבין שאין הוא מציאות העומדת בפני עצמה, אלא חלק בלתי נפרד מן המציאות האלוקית האחת.

זוהי עבודתו הפנימית של האדם, להסיר, מעט אחר מעט, את אשליית הקיום העצמאי, את התחושה שהוא מקור חייו וכוחותיו, ולגלות שגם בתוך המציאות החומרית, על כל מורכבותה, אין דבר הנפרד מן האלוקות.

וככל שההכרה הזאת מעמיקה, התורה והמצוות אינן נותרות רק מעשים שהוא מקיים, אלא נעשות דרך חיים שבאמצעותה הוא מגלה את מהותו האמיתית.

אם אני כאן

כעת נשוב אל הלל הזקן.

בית המקדש מלא אדם. השירה נשמעת, הריקודים נמשכים, והשמחה ממלאת את העזרות. ובתוך כל אלה עומד הלל ואומר "אם אני כאן, הכל כאן".

רש"י מלמד שהדברים נאמרים כביכול מפיו של הקדוש ברוך הוא. אם שכינתו שורה כאן, הכל כאן.

אולם לפי ההבנה שהצענו, ייתכן שיש כאן עומק נוסף.

הלל אינו מבקש להעמיד את אישיותו במרכז. אדרבה, דווקא מתוך ענוותנותו הגדולה הוא מסוגל לראות מעבר לאישיותו הפרטית, מעבר לגוף, לשם ולכל מה שאדם רגיל לזהות בתור עצמו.

ה"אני" העמוק אינו האני הפרטי, הנפרד, המבקש לעצמו מקום בעולם. הוא אותה מציאות אלוקית המתגלה באדם.

הלל אינו אומר שהאדם הלל חשוב כל כך עד שנוכחותו מעניקה משמעות לכל הסובבים אותו. הוא מבטא הכרה עמוקה הרבה יותר. ה"אני" האמיתי, זה שמעבר לאישיות הנפרדת, אינו אלא אותה מציאות אלוקית אחת.

ומכאן משמעות הדברים.

"אם אני כאן, הכל כאן".

אם ה"אני" האמיתי נוכח ומתגלה, אם המציאות האלוקית אינה מוסתרת מאחורי תחושת הקיום העצמאי, הרי שהכל כאן.

שהרי אין דבר מחוץ לה.

דווקא העניו, שאינו רואה את עצמו כמרכז עצמאי של המציאות, יכול לומר "אני" מבלי להתכוון לעצמו במובן הרגיל של המילה.

ואפשר שזו גם משמעות עמוקה יותר בפירושו של רש"י. לא רק שהלל מדבר בשם הקדוש ברוך הוא, אלא שהוא מבטא הכרה שבה ה"אני" הפרטי מפנה את מקומו ל"אני" האלוקי.

ואם איני כאן, מי כאן?

החלק השני של דברי הלל משלים את הראשון.

"ואם איני כאן, מי כאן?"

מה באמת נמצא כאן, אם נסלק מן הדברים את החיות האלוקית?

מהו האדם ללא אותה חיות? מהו העולם ללא המציאות שממנה הוא מתקיים?

אפשר לראות גוף, אבל הגוף כשלעצמו אינו מקור החיים. אפשר לראות בית מפואר, אבל גם הוא אינו מחזיק בקיומו מכוח עצמו.

וכמו במשל החלום, שבו העולם כולו נעלם כאשר נפסקת החוויה המקיימת אותו, כך גם הבריאה אינה מחזיקה בקיום עצמאי, אפילו לרגע אחד, ללא החיות האלוקית.

אלא שכאן יש להבחין בין עצם הנוכחות האלוקית לבין גילויה לעיני האדם.

האלוקות אינה נעדרת מן העולם כאשר האדם חוטא או כאשר השכינה מסתלקת ממקום מסוים. אילו הייתה נעדרת באמת, לא היה אותו מקום מתקיים כלל.

מה שמשתנה הוא הגילוי.

האדם עשוי לחיות בתוך מציאות אלוקית מוחלטת, ובכל זאת לחוות את עצמו כישות נפרדת. הוא עשוי לעמוד בבית המקדש, להשתתף בשמחה ולראות סביבו אלפי אנשים, ועדיין לא להכיר באמת הפנימית של מה שמתרחש לפניו.

במצב כזה, הכל נמצא מבחינה חיצונית, אבל העיקר נסתר.

וזו אולי משמעותה העמוקה של שאלת הלל, "מי כאן?"

אם אין האדם מכיר באותו "אני" אלוקי, הוא עלול לראות רק את הדמויות שבחלום, מבלי להכיר במקור שממנו הן מתקיימות.

מן המקדש אל ליבו של האדם

שמחת בית השואבה הייתה שמחה של קדושה. לא שמחה שמטרתה להשכיח מן האדם את עצמו, אלא שמחה המסוגלת לגלות לו את מהותו.

כשאדם שמח שמחה של מצווה, כשאדם מתפלל מתוך עומק הלב, כשהוא עושה חסד או לומד תורה מתוך הכרה פנימית, הוא אינו רק מוסיף מעשה טוב לרשימת מעשיו.

הוא מאפשר לאמת הפנימית של קיומו להתגלות.

אדם יכול לרקוד, לשיר ולשמוח, אך להיות שקוע כולו בתחושת עצמו. ואדם אחר יכול לעשות את אותן פעולות ממש, אבל מתוך הכרה שהחיות שבו, השמחה שבו ועצם יכולתו לחוות את הרגע, כולן גילוי של האלוקות.

כלפי חוץ ייתכן שלא יהיה הבדל בין השניים.

האחד חווה את עצמו בתוך העולם. השני מכיר במציאות האחת המתגלה גם בתוכו וגם בעולם שסביבו.

ואולי זו הייתה תכליתה העמוקה של שמחת בית השואבה. לא רק לשמוח לפני הקדוש ברוך הוא, אלא להגיע באמצעות השמחה להכרה שאין מציאות הנפרדת ממנו.

לחזור אל ה"אני" האמיתי

אנו רגילים לחשוב שעבודת ה' היא תנועה של האדם אל הקדוש ברוך הוא. יש אדם הנמצא כאן, יש בורא הנמצא כביכול שם, והאדם מבקש להתקרב אליו.

אבל אפשר להבין את הדברים גם בדרך אחרת.

המרחק שעליו האדם נדרש להתגבר אינו מרחק שבין שתי מציאויות, אלא המרחק שבין האופן שבו האדם תופס את עצמו לבין מהותו האמיתית.

ככל שהוא מעמיק בהכרת "אין עוד מלבדו", מתחילה להשתנות גם משמעותה של המילה "אני".

היא מפסיקה להיות רק ביטוי של האישיות הפרטית, של הרצונות ושל תחושת השליטה, ונעשית פתח להכרת המציאות האלוקית המתגלה בתוכו.

ואולי משום כך בחר הלל הזקן דווקא במילה הזאת.

לא "אם הוא כאן".

לא "אם השכינה כאן".

אלא "אם אני כאן".

דווקא המילה שעלולה להישמע כביטוי הגדול ביותר של תחושת העצמיות, נעשית בפיו של הלל ביטוי של ביטול העצמיות הנפרדת.

וכשהאדם זוכה להכיר בכך, הוא מתחיל לראות את המציאות כולה באור אחר.

הים נשאר ים, העץ נשאר עץ, האדם נשאר אדם. העולם אינו מאבד את צבעיו, את יופיו או את ממשותו כפי שאנו חווים אותה.

אבל האדם מפסיק לראות בכל אלה מציאויות העומדות לעצמן. הוא מתחיל להכיר באחד המתגלה בריבוי, בחיות האחת המופיעה באינספור צורות.

ואז הוא יכול לשוב אל דבריו של הלל הזקן ולהבין אותם בעומק חדש.

"אם אני כאן, הכל כאן. ואם איני כאן, מי כאן?"

לא מפני שהלל הוא הכל.

אלא מפני שה"אני" שעליו הוא מדבר אינו האני הפרטי שאנו רגילים להכיר.

זהו ה"אני" המתגלה כאשר תחושת הנפרדות מפנה את מקומה להכרת האחדות.

אותו "אני" שאין מציאות מחוץ לו.

אותו "אני" שעליו נאמר "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה).

הוספה למועדפים
הוספה למועדפים

עד כמה המאמר היה מועיל עבורך?

נשמח לדעת אם המאמר העניק לך ידע, תובנה או נקודת מבט חדשה.

מידת התועלת של המאמר

ממוצע שביעות הרצון: 1.0 מתוך 5 1 מדרגים
עדיין אין דירוגים. נשמח לדירוג הראשון שלך.
5 0
4 0
3 0
2 0
1 1